רחוב איסטיקל

פעמון מצלצל פעמיים - חד, מתכתי - והקהל מתפזר מבלי להרים את מבטו. חשמלית אדומה חולפת על פניכם, קרובה מספיק כדי לגעת. מתחת לרגליכם, אבני ריצוף גרניט נושאות את צליל אלפי נעליים. איפשהו בקרבת מקום, ערמונים נצלים על עגלה, והעשן נסחף על פני השדרה. מוזיקה מגיעה משלושה כיוונים בו זמנית - גיטרה של נגן רחוב, רמקול של חנות, מתופף רחוב. זהו רחוב איסטיקלאל, והוא אף פעם לא באמת עוצר. עמדו במקום לרגע ותנו לזרם האנשים לנוע סביבכם.

השדרה עוברת כקילומטר וחצי דרך רובע בייאולו, מכיכר טקסים בראש ועד לאזור טונל ליד גלאטה בתחתית. היא סגורה לתנועה רגילה. רק החשמלית, עגלות משלוחים וניידת משטרה מדי פעם חולקים את המרחב עם הולכי רגל. בערבי סוף שבוע עמוסים, הקהל יכול להתנפח למאות אלפי אנשים ביום אחד. מקומיים חוצים את הרחוב מדי יום מבלי להעיף מבט. מבקרים הולכים בו לאט, קוראים את החזיתות שמעל חזיתות החנויות.

במאה התשע עשרה, זה היה הגראנד רו דה פרה - הרחוב הראשי של הרובע האירופי של איסטנבול. שגרירויות זרות בנו כאן את אחוזותיהן. בנקאים, סוחרים ודיפלומטים מכל רחבי אירופה מילאו את בתי הקפה והתיאטראות. האדריכלות עדיין ניכרת בכך. הביטו למעלה ותראו עמודים ניאו-קלאסיים, עבודות ברזל בסגנון אר-נובו ומרפסות אבן מעוטרות - סגנונות שיובאו מפריז ווינה. בגובה הרחוב, מותגים בינלאומיים וחנויות טלפונים תופסים את קומות הקרקע. השדרה מחזיקה את שתי השכבות בו זמנית - הישנה למעלה, החדשה למטה.

לאחר ייסוד הרפובליקה הטורקית בשנת 1923, הרחוב קיבל את שמו הנוכחי. איסטיקלאל פירושו עצמאות. השגרירויות הפכו לקונסוליות כאשר הבירה עברה לאנקרה, אך רובן נשארו בבניינים הישנים שלהן. כמה עדיין ניצבות ישירות על השדרה מאחורי מעקות ברזל - ניתן לראות את דגליהן בין החנויות. שינוי השם סימן שינוי. רחוב שהוגדר בעבר על ידי מעצמות זרות הפך לסמל של האומה החדשה. כיום הוא שייך, מעל הכל, לכל מי שקורה ללכת בו.

החשמלית האדומה היא ניצולת. חשמליות חשמליות נסעו כאן לראשונה בתחילת המאה העשרים, נעלמו לעשרות שנים, וחזרו כקו מורשת בשנת 1990. החשמלית נוסעת לכל אורך השדרה בקצב הליכה. בקצה התחתון ממתין משהו ישן יותר - התעלה, רכבל תת-קרקעי קצר שנפתח בשנת 1875. הוא מטפס במדרון התלול בין קו החוף של גלאטה לשדרה. זוהי אחת מרכבות הנוסעים התת-קרקעיות העתיקות ביותר בעולם, והיא עדיין פועלת כל כמה דקות.

באמצע הדרך, כניסה מקושתת ומעוצבת נפתחת אל Çiçek Pasajı - מעבר הפרחים. שריפה גדולה שטפה את פרה בשנת 1870 והרסה את התיאטרון שעמד כאן. במקומו קמה ארקדה אלגנטית עם דירות למעלה וחנויות למטה, בסגנון המעברים המקורים של פריז. מוכרי פרחים מילאו אותה מאוחר יותר, מה שנתן למעבר את שמו. כיום הוא מכיל שורה של מסעדות וטברנות תחת גג זכוכית. היכנסו פנימה לרגע. רעש השדרה נמוג כמעט מיד.

ממש ליד המעבר פועל Balık Pazarı - שוק הדגים. קרח כתוש, מקרל כסוף, לימונים מוערמים בפירמידות. רוכלים קוראים מחירים בעוד חתולים מסיירים בתעלות בביטחון מוחלט. הרחובות הצדדיים כאן מסתעפים לרשת של מיהאנים - טברנות מסורתיות שבהן מזטים, מנות קטנות משותפות, מצטופפות סביב השולחנות. זה המקום שבו השדרה אוכלת. אם איסטיקלאל הוא נהר, הסמטאות האלה הן בריכות הצד שלו - איטיות יותר, מלוחות יותר ומלאות שיחה. עקבו אחרי האף שלכם במורד כל אחת מהן ותמצאו שולחן.

מאחורי השדרה הראשית ניצבת כנסייה גדולה מלבנים אדומות כהות - אנטוניוס הקדוש מפדובה. זוהי הכנסייה הקתולית הרומית הגדולה ביותר באיסטנבול, שהושלמה בשנת 1912 בסגנון ניאו-גותי, סגנון הקשת המחודדת של קתדרלות אירופאיות מימי הביניים. היא ניצבת במרחק מה מהרחוב מאחורי חצר, כל כך הרבה אנשים חולפים על פניה מבלי לשים לב אליה. מיסה עדיין מתקיימת בכמה שפות. הכנסייה היא תזכורת לכך שביוגלו הייתה, ונשארה, אחת השכונות המעורבות ביותר בעיר - קתוליות, אורתודוקסיות, יהודיות ומוסלמיות, זו לצד זו.

סמוך לנקודת האמצע של השדרה מגיעים לשערי הברזל הגבוהים של בית הספר התיכון גלאטסראיי. בית ספר פעל באתר זה במשך מאות שנים, והלימודים בו מתבצעים זה מכבר בטורקית ובצרפתית. בית הספר נתן את שמו לכיכר שמסביב - ולאחד ממועדוני הכדורגל המפורסמים ביותר בטורקיה, שנוסד על ידי תלמידיו בשנת 1905. השערים נפתחים לעתים רחוקות למבקרים, אך עוצרים ומביטים מבעד למעקות אל הגנים השקטים. דורות של סופרים, מדינאים וספורטאים עברו את שנות העשרה מאחוריהם.

איסתיקלאל מתגמל את ההולך שמאט. מעברים צרים מתפצלים בין החנויות - בחלקם חנויות ספרים משומשים, באחרים חנויות תקליטים, בתי קפה או סדנאות. נגני רחוב תופסים את פינותיהם בערב, והרפרטואר נע בין שירי עם אנטוליים לג'אז. מעל, שרשראות אורות משתרעות על פני השדרה בחורף. הרחוב ראה שריפות, מהומות, שקיעה ותחייה - בייאולו דעכה באמצע המאה העשרים והתמלאה שוב עשרות שנים לאחר מכן. שינוי הוא ההרגל הקבוע היחיד שלה. מה שתמצאו כאן היום יהיה שונה במקצת בשנה הבאה.

לפני שאתם ממשיכים הלאה, צעדו לקצה השדרה ועמדו מתחת לאחת החזיתות הישנות. תנו לחשמלית לעבור שוב פעם אחת. צפו כיצד הקהל זורם - סטודנטים, משפחות, רוכלים, תיירים, כולם נעים בקצב שלהם באותו ערוץ. אנשים טיילו לאורך הקו הזה בדיוק כבר למעלה ממאה שנה - בחולצות, בכובעי צילינדר, ועכשיו גם במעילים עם קפוצ'ונים. הבגדים מתחלפים. ההליכה נשארת זהה. כשתהיו מוכנים, בחרו כיוון והצטרפו שוב לזרם.