אקרופוליס פרגמון

גובה הוא כל הרעיון כאן. אתה עומד על רכס מאות מטרים מעל המישור, והרוח דוחפת אותך בהתמדה, נושאת אבק, טימין ואת הרעש הרחוק של העיר ברגמה למטה. עמודי שיש לוכדים את האור על הפסגה מאחוריך. לכל כיוון האדמה משתפלת, שדות, מי מאגר, גבעות רחוקות. האנשים שבנו את העיר הזו לא רצו קודם כל נוחות. הם רצו להיראות מכל מקום, ולראות הכל.

עלייתו של פרגמון נראית כמו סיפור הרפתקאות. לאחר מותו של אלכסנדר הגדול, הגנרלים שלו נלחמו על האימפריה, ואחד מהם אחסן אוצר ענק במבצר הזה על ראש הגבעה, והפקיד אותו בידי קצין בשם פילטארוס. הוא הפך בשקט את הכסף לשלו, ייסד שושלת, ויורשיו, האטלידים, הפכו חיל מצב לאחת הבירות המבריקות ביותר של העולם היווני במהלך המאות השלישית והשנייה לפני הספירה. פסלים, מלומדים ומהנדסים עבדו כולם על גבעה זו בו זמנית.

למידה הייתה הנשק האהוב על השושלת. האטלידים בנו ספרייה שסופרים עתיקים דירגו במקום השני רק לספרייה של אלכסנדריה. פלוטרכוס, שכתב מאות שנים מאוחר יותר, טען כי היא החזיקה 200,000 מגילות, נתון שיש לקחת כשמועה עתיקה ולא כשמועה מלאי. היריבות עם מצרים יצרה סיפור מפורסם. כאשר ייצוא הפפירוס נותק, אומרים סופרים עתיקים, פרגמון שכלל את הכתיבה על עורות בעלי חיים שטופלו במיוחד. החומר קיבל את שם העיר, פרגמנה בלטינית, קלף באנגלית. לא משנה כמה סיפור מעוטר, המילה אמיתית, והיא שלכם היום.

הספרייה עמדה ליד מקדש אתנה, ותוכלו ללכת דרך יסודותיה. חפשו את שורות החורים והגומחות בקיר ששרד, שאולי עיגנו מדפי עץ. גם לספרים היה סוף דרמטי. פלוטרכוס מתעד את הטענה שמרקוס אנטוניוס נתן את כל האוסף לקליאופטרה, כמתנה לחידוש מלאי ספריית אלכסנדריה. בין אם נכון ובין אם לאו, הסיפור מראה מה שוות המגילות הללו. ממלכות שלמות החמיאו זו לזו בספרים.

כעת מצאו את התיאטרון, וגשו אליו לאט. חצוב במדרון הגבעה מתחת לטרסות, הוא יורד בזווית שנראית קרובה יותר לצוק מאשר לגרם מדרגות, עם מקומות ישיבה לכ-10,000 איש. זהו בין התיאטראות התלולים ביותר ששרדו מהעולם העתיק. רדו בזהירות אם תנסו במעלה המדרגות, והחזיקו במעקה היכן שיש כזה. מהבמה הרחק למטה, השורות העליונות נראות תלויות באוויר. כל מושב, אפילו הגבוה ביותר, שמר על נוף מלא של המישור.

בטרסה אחת ניצב המזבח הגדול של פרגמון, שנבנה במאה השנייה לפני הספירה ועטוף באפריז משיש של אלים הנלחמים בענקים, מגולף בתנועה ואלימות שעדיין מבהילות את המבקרים. לא תראו את האפריז כאן. המהנדס הגרמני קרל הומן החל לחפור בו בשנת 1878, והפסלים הועברו לברלין, שם נקרא בסופו של דבר מוזיאון על שמם. על הגבעה עצמה, נותרו יסודות המדורגים הרחבים של המזבח, עם אורן שגדל לידו. עמדו על הבמה ובנו מחדש את השאר בדמיונכם.

העמודים הלבנים העוטפים את הפסגה שייכים למקדש טריאנוס, שנוסף כאשר רומא שלטה כאן, ומוקדש לקיסרים שסגדו להם כאלים. הוא ניצב על טרסה מלאכותית עצומה המוחזקת על ידי חדרים מקומרים, פיסת הנדסה מרשימה כמו השיש שמעליה. ארכיאולוגים הקימו מחדש חלק מהעמודים במאה העשרים. מהפלטפורמה שלו נשקף הנוף הטוב ביותר של האקרופוליס, כאשר התיאטרון נופל לרגליכם.

רומא רכשה את כל זה ללא קרב. בשנת 133 לפנה"ס, המלך האחרון, אטאלוס השלישי, מת ללא יורש והוריש את כל ממלכתו לרומא בצוואתו. העיזבון הדהים את בני דורו, והיסטוריונים עדיין דנים במניעיו. הממלכה הפכה לפרובינציה הרומית של אסיה, ופרגמון המשיכה כעיר פרובינציאלית עשירה במשך מאות שנים. מעט אימפריות החליפו ידיים באמצעות ניירת. זו אכן עשתה זאת.

בנו המפורסם ביותר של פרגמון הגיע מאוחר יותר. גאלן, שנולד כאן בשנת 129 לספירה, הפך לרופא המשפיע ביותר של העת העתיקה, רופא לגלדיאטורים בעיר הולדתו ומאוחר יותר לקיסרים ברומא. כתביו שלטו ברפואה האירופית והמזרח תיכונית במשך למעלה מאלף שנה. הוא התמחה באסקלפיון, מקדש הריפוי במישור למטה, שם הטיפול שילב אמבטיות, מנוחה, פעילות גופנית ופירוש חלומות. ניתן לבקר בנפרד בשרידי העמודים שלו לאחר הירידה.

לראש הגבעה הייתה בעיית מים, והפתרון עדיין מדהים מהנדסים. בנאים הלניסטיים הפעילו צינור מהרים קילומטרים רבים צפונה, והקטע האחרון שלו עבד כסיפון בלחץ, שדחף מים למצודה דרך צינורות אטומים. לא היו משאבות, רק כוח משיכה ולחץ, שניהלו בעזרת מתמטיקה מהמאה השנייה לפני הספירה. כשאתם הולכים, זכרו שכל מזרקה, אמבטיה וגן כאן למעלה עברו על קו נסתר זה.

בשנת 2014, אונסק"ו הוסיפה את פרגמון ואת נופו הרב-שכבתי לרשימת אתרי המורשת העולמית. קל לקרוא את השכבות מכאן למעלה. מתחת לאקרופוליס ניצב האולם האדום, קומפלקס מקדש לבנים עצום מהתקופה הרומית, שהוסב מאוחר יותר לכנסייה. צריחים עות'מאניים מתנשאים בין הגגות המודרניים של ברגמה. רכבל גולש במעלה המדרון שאולי טיפסתם עליו. עשרים ושתיים מאות שנים של עיר, מוערמות על נוף אחד.

מצא גוש שיש שקט ושב לרגע לפני שאתה עוזב. הרוח כאן למעלה אף פעם לא באמת מפסיקה. היא חצתה את הרכס הזה כשהספרייה הייתה מלאה, כשהמזבח התעשן, כשהמלך האחרון חתם על צוואתו המוזרה. למטה, טרקטורים נעים במישור, והעיר ממשיכה עם אחר הצהריים שלה. ממלכות מתגלות כזמניות. הגובה, האור והרוח היו האוסף הקבוע כל הזמן.