קניון קופרולו

התחילו עם הצליל. מתחת לעצים יש רעש נמוך וקבוע מהנהר למטה - מים זורמים במהירות על אבנים, ללא הפסקה. מעליו, בקיץ, ציקדות שומרות על זמזום חשמלי יבש שעולה ויורד. האוויר מריח שרף של ברוש ואורן, ושל מים קרים. עמדו בצל ליד קצה הקניון ותרגישו את הטמפרטורה יורדת בכמה מעלות. הנהר הזה זורם קר אפילו בזמן שהחוף מאחוריכם נאפה.

הנהר הוא קופרוצ'אי. הוא יורד מהרי הטאורוס וחצב תעלה עמוקה וצרה דרך אבן גיר בהירה. הביטו מעבר לקצה. הקירות נופלים בתלילות, והמים בתחתית הם כחולים-ירוקים חזקים, כמעט מלאכותיים בצבעם. צבע זה נובע מחלקיקי מינרלים עדינים מאוד הנישאים במי ההמסה. הקניון משתרע לאורך קילומטרים רבים דרך ההרים. רק חלק קטן ממנו קל להגעה, ולכן השאר נשאר שקט.

הדבר העתיק ביותר כאן הוא הגשר. קשת אבן אחת נובעת מקיר סלע אחד לשני, גבוה מעל המים, וזו עבודה רומית. זו לא חורבה. מכוניות ומיניבוסים עדיין חוצים אותו. לכו לקצה אחד והביטו כיצד הקשת בנויה. היא מחזיקה את עצמה רק מצורתה. כל אבן לוחצת על שכניה, וכל המטען נע סביב העיקול ויורד אל תוך הסלע משני הצדדים.

יוונים ורומאים הכירו את הנהר הזה בשם אחר - אורימדון. הוא מופיע באחד הפרקים הידועים יותר בהיסטוריה היוונית. במאה החמישית לפני הספירה, צי בראשות אתונאי הביס כוח פרסי בשפך הנהר הזה, למטה על החוף הרחק מתחת למקום בו אתם עומדים. הקרבות התרחשו במים ואז ביבשה, באותו יום. הנהר שאתם צופים בו הוא אותו נהר, הזורם דרך נוף שונה לחלוטין כאן בהרים.

רוב האנשים מגיעים לכאן כדי להיכנס למים האלה. רפטינג הוא הפעילות העיקרית בקופרוסאי, והטיול הסטנדרטי אינו קיצוני. ישנם קטעים תוססים ורצועות רגועים וארוכים, ומדריכים בדרך כלל נותנים לאנשים לשחות בחלקים השקטים. הקור הוא ההלם האמיתי. הנהר ניזון בעיקר ממעיינות וממפשירי שלגים, כך שהוא נשאר קר עד אוגוסט. אנשים צורחים כשהם נכנסים פנימה. אחר כך הם מתרגלים לזה. אחר כך הם לא רוצים לטפס החוצה.

התבוננו בעצים במדרונות. רבים מהם הם ברוש ים תיכוני הגדל פרא ולא נטוע - צורות גבוהות, כהות וצרות הניצבות בין סלעים חשופים. הפארק הלאומי מגן על אחד מיערות הברוש הטבעיים הגדולים יותר במדינה. ברוש בר נראה שונה מעצי בית הקברות המסודרים שאתם אולי מכירים מתמונות. הענפים מחוספסים ופחות סדירים. חלקם נוטים מעל הערוץ בזוויות שנראות בלתי אפשריות עבור עץ בגודל כזה.

עכשיו הביטו למעלה. גבוה מעל הקניון, על רמה בהרים, שוכנות חורבותיה של עיר בשם סלגה. סופרים עתיקים תיארו אותה כעיירת הרים, קשה להגיע אליה, מוגנת הן על ידי נופה והן על ידי חומותיה. האנשים שם גידלו זיתים וגפנים בגובה שבו זה באמת קשה. הם גם אספו שרף ריחני מעצים מקומיים. שרף זה נישא לחוף ונמכר כקטורת וכתרופה.

הדרך למעלה צרה ואיטית, וזה שווה את הזמן. בסלגה יש תיאטרון חצוב במדרון הגבעה, עם שורות של מקומות ישיבה שעדיין מונחים על המדרון, פונים להרים במקום לים. מסביב לאתר הסלע נשחק לעמודים וסנפירים עומדים, חיוורים ומעוצבים על ידי הרוח. עיזים מטפסות על האבנים העתיקות כאילו היו צלע גבעה. כמה משפחות גרות בכפר שליד ההריסות, וילדים עשויים להופיע ליד המכונית שלכם ומוכרים צרורות של עשבי תיבול מיובשים.

כפר זה שומר על דפוס החיים הישן בהרים אלה. בתים בנויים מאבן עם רצפות עץ. בעלי חיים חיים למטה ואנשים חיים למעלה. החורף באמת קר בגובה הזה, ושלג סוגר את הכביש לפעמים. זה דבר שימושי לזכור בזמן שאתם צפים במורד נהר חם למראה במכנסי ים. זהו אזור הררי, לא אזור חוף, והמים המגיעים אליכם התחילו כשלג על רכס איפשהו למעלה.

יש גשר ישן שני במעלה הזרם, על נחל צדדי, במקום שקט הרבה יותר. הוא קטן יותר, גם מקומר, וגם עדיין עומד מעל מים עזים. אם הגשר הראשי עמוס בצלמים, שאלו עליו. ההליכה אליו עוברת דרך עצי אורן ונושא את אותו ריח של מים קרים. גשרים ישנים באזור זה מעולם לא היו דקורטיביים. הם היו הדרך היחידה להעביר סחורות ובעלי חיים על פני נקיקים שלא ניתן לחצות אותם ברגל.

שימו לב למים לתנועה. פורלים חיים בנהר, והמסעדות לאורך הכביש כנות לגבי מקורם של הדגים. צוללנים עובדים במפלים - ציפורים קטנות כהות שהולכות מתחת למים נגד הזרם כדי להיזון מהקרקעית. מעל הראש תוכלו לראות ציפורים גדולות חגות בלי לנפנף. קירות הקניון מתחממים בשמש, אוויר חם עולה מהם, והציפורים רוכבות על המעלית הזו כל עוד הן רוצות.

לפני שאתם עוזבים, מצאו מקום הרחק מהכביש שבו תוכלו לראות את הנהר בלי לשמוע מנוע. צפו בפיסת מים לבנים אחת לזמן מה. הצליל הזה היה רציף הרבה יותר זמן מכל דבר שנבנה כאן - יותר מהגשר, יותר מהעיר על הרמה שמעל. קשת האבן היא אורח חדש יחסית. קחו נשימה אחת של האוויר הקר היורד מהמים, ואז הסתובבו ולכו חזרה.