העיר התת-קרקעית דרינקויו

צעד אחד במורד המנהרה והטמפרטורה יורדת. האוויר הופך קריר ומינרלי, כמו פנים באר. צלילים משתטחים - צעדיך, נשימתך, גרירת הקבוצה שלפניך. התקרה מאלצת מבקרים גבוהים יותר להתכופף. אור היום נעלם מאחוריך תוך שניות, מוחלף בשרשראות של מנורות חשמל. איפשהו למטה, המעבר ממשיך להתקדם - למטה, ושוב למטה. אתה נכנס לדרינקויו, העיר התת-קרקעית העמוקה ביותר שנחפרה בקפדוקיה, ועולם פני השטח לא יעקוב אחריך פנימה.

דרינקויו פירושו באר עמוקה בטורקית, והעיר המודרנית שמעליה קיבלה את שמה מהפירים החודרים את הקרקע הזו. העיר התת-קרקעית מגיעה לעומק של כ-85 מטרים. היא מכילה מפלסים רבים; חלק פתוח למבקרים, מואר ומאוורר, בעוד שחלקים נוספים נשארים סגורים. איש אינו בטוח כמה אנשים היא יכולה להכיל. ההערכות מגיעות לאלפים, וחלק מהטענות גבוהות בהרבה. אפילו המספרים הזהירים מתארים עיר אמיתית: מגורים, מטבחים, אורוות, מחסנים, בארות ומקום פולחן - כולם מתחת לאדמה.

הגילוי מחדש המודרני הוא סיפור מקומי מפורסם. בשנת 1963, תושב ששיפץ את ביתו פרץ דרך קיר ומצא מאחוריו מעבר - אחר כך חדר נוסף, ואז מדרגות שהובילו למטה. החפירה חשפה מפלס אחר מפלס, והאתר נפתח למבקרים תוך מספר שנים. תושבי הכפר השתמשו זה מכבר בחדרי מערה רדודים כמרתפים ואחסון קריר. מה שהיה עמוק יותר, מתחת למרתפים שלהם, הפתיע אפילו אותם. העיירה התגוררה על גג של עיר נסתרת.

מי חפר אותה ראשון? התשובה הכנה: היא גדלה במשך מאות שנים רבות, וההתחלות מעורפלות. חלק מהחוקרים עוקבים אחר החדרים המוקדמים ביותר לפריגים, עם אנטולי ששלט באזור זה לפני כמעט שלושת אלפים שנה. אחרים מצביעים על הרגלים קדומים עוד יותר של חפירה בסלע הוולקני הרך. מה שמבוסס היטב הוא ההתפשטות הגדולה תחת הנוצרים מתקופת הביזנטים, בערך מהמאה השביעית ואילך, כאשר פשיטות שטפו את אנטוליה וקהילות שלמות היו זקוקות למקום להיעלם בו. העיר שאתם הולכים דרכה היא בעיקר עבודתם.

ההגנות עדיין שומרות על המסדרונות. בנקודות מפתח תצטרכו להידחק מעבר לדלתות עגולות ענקיות - גלגלים בצורת אבן ריחיים עשויים סלע קשה שניתן היה לגלגל אותם על פני המעבר מבפנים. חור קטן במרכז אולי אפשר למגינים לצפות בצד הרחוק - או לתקוע חנית דרכו. ניתן היה לפתוח את הדלתות רק מהצד המוגן. בשילוב עם מנהרות שנחצבו במכוון נמוכות וצרות, שאילצו את הפולשים להתכופף בשורה אחת, הן הפכו את העיר לכמעט בלתי אפשרית להסתערות.

נשימה הייתה הניצחון ההנדסי האמיתי. פירים אנכיים צונחים דרך מלוא עומק העיר, ומעבירים אוויר לרמות הנמוכות ביותר. עמדו מתחת לאחד והביטו למעלה - אתם יכולים להרגיש את הרוח על פניכם. הפירים שימשו גם כבארות, והגיעו למים הרחק למטה, וכמה בארות, על פי הדיווחים, לא נפתחו כלל אל פני השטח, מה שהגן על אספקת המים מהרעלה במהלך מצור. אוויר צח, מים נקיים ובידוד אבן עבה שמרו על העיר ראויה למגורים - קרירות מתמדת במרתף, בקיץ ובחורף כאחד.

החדרים מספרים לכם כיצד פעלו חיי היומיום. אורוות ליד הרמות העליונות הגנו על בעלי חיים - האבוסים שלהם חקוקים בקירות בגובה לוע הנשק. מטבחים מקובצים במקום בו עשן יכול היה להגיע לפתחי האוורור; תקרותיהם שחורות מפיח עתיק. תעברו על פני בתי בד ליין ולשמן, גומחות לקנקנים ואולמות קהילתיים ארוכים. עמוק יותר למטה שוכן חלל בצורת צלב שזוהה ככנסייה. האמונה הגיעה מתחת לאדמה עם כל השאר - שום דבר חיוני לא נותר על פני השטח.

העיר לא הייתה בית קבע. היא שימשה כמקלט למקרי חירום - ששימש כאשר צבאות או פושטים חצו את הרמה, ואז עזבו שוב כאשר הסכנה חלפה. קהילות יכלו להישאר למטה במשך שבועות, ולכן אחסון ומים היו כה חשובים. המורשת הנוצרית של האזור נמשכה זמן רב: קהילה נוצרית דוברת יוונית חיה באזור זה עד 1923, כאשר חילופי האוכלוסייה בין יוון לטורקיה סיימו נוכחות של מאות שנים רבות. עזיבתם סגרה את הפרק האחרון של האנשים שהכירו את המנהרות הללו בצורה הטובה ביותר.

דרינקויו אינו לבד. מקלטים תת-קרקעיים חודרים לקפדוקיה - למעלה ממאה ידועים, מחדרים נסתרים בודדים ועד ערים מרובות קומות. קיימאקלי הסמוכה היא הדוגמה הגדולה האחרת שנחפרה, המשתרעת לרווחה במקום בו דרינקויו חופר עמוק. המקומיים אומרים שמנהרה של כמה קילומטרים מחברת בין שתי הערים. חוקרים מצאו מעברים ארוכים, אך המסלול המלא מעולם לא נפתח מקצה לקצה. התייחסו למנהרה השלמה כסיפור עם אבן מאחוריו.

ביקור הוא פיזי. המעברים נמוכים, המדרגות תלולות, וחלק מהמנהרות המחברות דורשות הליכה כפופה במשך עשרות מטרים. חצים מסמנים נתיבים חד-סטריים נפרדים למטה ולמעלה. אם חללים צרים מפריעים לכם, חשבו היטב לפני שאתם יורדים - פנייה חזרה נגד הזרם קשה. הטמפרטורה נשארת קרירה כל השנה, אז הביאו שכבה גם בקיץ. ועצרו מדי פעם כדי לאפשר לקהל להתקדם. לבד לרגע בתא צדדי, תשמעו את מה ששמעו התושבים: כמעט כלום.

כדאי לזכור מדוע כל זה קיים. איש אינו חצב עיר מסלע האם לנוחות. כל מטר נחתך על ידי אנשים שציפו לסכנה והתכוננו אליה - בסבלנות, במשך דורות. אך מה שמרשים את המבקרים ביותר אינו קדרות אלא סדר: אוורור, מים, אוכל, פולחן, הכל מחושב. תחת איום, קהילות אלה לא התפזרו. הן התארגנו, והן חפרו.

כשאתם מטפסים חזרה לכיוון הכניסה, שימו לב לרגע שבו אור היום חוזר - זוהר חיוור מעבר לפינה, אחר כך פתח, ואז הבוהק המלא של השמש האנטולית. רוב המבקרים עוצרים וממצמצים. קחו רגע כדי להרגיש את החום על עורכם ואת הרוח שהפסקתם לשים לב אליה מתחת לאדמה. האנשים שחסתו כאן טיפסו לעבר אותו אור כשהסכנה חלפה, אחרי ימים או שבועות מתחת לאדמה. עלייה לפני השטח הייתה כל העניין. העיר הצליחה בכל פעם שאנשיה יצאו שוב.