חורבות אני

הרוח מגיעה ראשונה. היא נעה דרך עשב ערבות בגובה הברך בשריקה יבשה, מכופפת את ראשי הזרעים ונושאת את ריח האבק והשלג הרחוק. לפניה, מפוזרות על פני רמה ריקה, ניצבות כנסיות - בודדות, ללא גג, עצומות - כמו ספינות שהותירו מאחור ים נעלם. נקיק חותך את האופק, ומעבר לו מתנשאות גבעות של מדינה אחרת. דממה זו הייתה פעם אחת הערים הרועשות ביותר בעולם מימי הביניים.

ברוכים הבאים לאני, בירתה ההרוסה של ארמניה מימי הביניים. לפני אלף שנה, ברמה זו היו ארמונות, שווקים, קרוואנסרים וקפלות כה רבות עד שכותבי כרוניקה כינו אותה עיר אלף ואחת הכנסיות. המספר היה התפארות, לא מפקד אוכלוסין - אבל בעמידה כאן, מוקפת בכיפות ואפסידס שבורות לכל עבר, ההתפארות מרגישה מוצדקת.

תקופתה הגדולה של העיר החלה בשנת 961, כאשר המלך אשוט השלישי משושלת הבגרטיד העביר את בירת ארמניה לכאן. יורשיו הקימו טבעת כפולה של חומות - מגדליו האדירים של המלך סמבט עדיין שומרים על הגישה הצפונית, ואתם נכנסים דרכם כיום. מאחורי חומות אלה התנפחה העיר. יש הערכות שמעריכות את אוכלוסייתה בשיאה בכמעט מאה אלף איש, אם כי חוקרים עדיין טוענים לגבי המספר. מה שבטוח הוא שאני דורגה בין הערים הגדולות של תקופתה.

העושר הגיע מתנועה. אני ישבה על ענף של דרך המשי, שם חצו שיירות בין ביזנטיון, פרס והארצות שמעבר לה. משי, תבלינים, כסף ורעיונות עברו דרך שעריה ושילמו את אגרתה. סופרים מימי הביניים השוו את העיר לקונסטנטינופול ולבגדד - חנופה, אולי, אבל חנופה שעיר ברחובות בוץ לעולם לא הייתה מקבלת.

לכו לעבר הצללית הגדולה ביותר על הרמה: הקתדרלה. היא הושלמה בשנת 1001 תחת האדריכל טרדאט - אמן כה מכובד שכאשר רעידת אדמה סדק את כיפת איה סופיה בקונסטנטינופול, הביזנטים קראו לו לתקן אותה. הקתדרלה שלו כאן משתמשת בעמודים מקובצים ובקשתות מחודדות, מאפיינים שבונים אירופאים לא היו מאמצים במשך מאה שנה נוספת או יותר. הכיפה נפלה מזמן, ועכשיו השמיים עושים את עבודתם - אור נופל דרך הפתח ונע באיטיות על פני רצפת האבן.

בשנת 1064 כבשו הטורקים הסלג'וקים את העיר לאחר מצור, ואני החלה את ההרגל ארוך השנים שלה של החלפת ידיים. מתקופה זו שרד מסגד מנוצ'הר, המכונה לעתים קרובות המסגד הסלג'וקי הקדום ביותר באנטוליה, הניצב ממש בשפת הערוץ. טפסו בזהירות אל פתחי החלונות המעוטרים שלו - הנוף היישר אל הנהר הוא הטוב ביותר באני, ועבודות האבן משלבות אומנות ארמנית ואסלאמית באופן המסכם את העיר כולה.

לצבע, מצאו את כנסיית גרגוריוס הקדוש שנבנתה על ידי הסוחר טיגראן הונץ בשנת 1215. היא ניצבת נמוך על המדרון לכיוון הערוץ, ופנים שלה עדיין זוהר בציורי קיר - נדיר בכנסיות ארמניות, שבדרך כלל שמרו על חומותיהן פשוטות. סצנות מחייו של ישו ושל גרגוריוס הקדוש מכסות את הקירות באדום וכחול ששרדו שמונה מאות חורפים על רמה פתוחה.

ואז יש את כנסיית הגואל - או חצי ממנה. הבניין עמד שלם במשך תשע מאות שנה עד שסופה בשנות ה-50 הפילה צד שלם, וחתכה את המבנה כמו עוגה. מה שנותר הוא חתך רוחב: אתם עומדים בחוץ ורואים מבפנים, אפסיס, כרכובים וטבעת כיפה תלויים באוויר. מהנדסים חיזקו אותו, והוא הפך, כמעט במקרה, לחורבה המצולמת ביותר באני.

שקיעתה של העיר הגיעה בגלים. פשיטות מונגוליות פגעו בה במאה ה-13. רעידת אדמה גדולה בשנת 1319 הפילה מגדלים ורוקנה רחובות. נתיבי סחר עברו דרומה והשיירות הפסיקו להגיע. אני לא נפלה באף מצור דרמטי - היא פשוט איבדה את סיבותיה, משפחה אחר משפחה, עד שרועים רעו כבשים בצל הקתדרלה.

ההיסטוריה המודרנית שלה מוזרה בדרכה שלה. נהר אחוריאן למטה מסמן את הגבול עם ארמניה, ובמשך רוב המאה העשרים אני ישבה בתוך אזור צבאי סגור, ביקרה רק עם היתרים ומלווים. ההגבלות הללו הוקלו, צוותי שימור הגיעו, ובשנת 2016 אונסק"ו רשמה את אני כאתר מורשת עולמית. כיום אתם משוטטים בחופשיות במקום בו בעבר נאסרו מצלמות - אם כי גדר הגבול שחוצה את הערוץ מזכירה לכם שהגיאוגרפיה עדיין רגישה.

עניינים מעשיים: האתר שוכן כ-45 קילומטרים מזרחית לקארס, נסיעה קלה במונית או בסיור חוצה את הערבה הפתוחה. תנו לזה שלוש שעות רגועות לפחות - ההריסות מתפרשות על פני כל הרמה, והמרחקים מטעים. כמעט ואין צל, אז קחו מים וכיסוי שמש בקיץ; בשעות אחר הצהריים המאוחרות האבן הוולקנית הופכת לענבר ורוד, והצלמים מקבלים את גמולם. החורפים כאן קשים ויפים, עם שלג שוכב עמוק על הקירות.

סיימו בקצה הערוץ, ליד המסגד או כנסיית הוננץ, ותנו למקום להתיישב. הנהר מדבר בשקט למטה. בגדה הרחוקה, שדות ארמנים פונים אל בירתם הישנה מעבר לגבול שאף צד לא יכול לחצות כאן. הרוח מסרקת את הדשא מעל יסודות הרחובות שאת שמותיהם איש לא זוכר. ערים בדרך כלל רועשות יותר מהאדמה שעליה הן עומדות... אני החזירה את ההלוואה הזו. כשאתם צועדים חזרה לעבר החומות, הקשיבו - עשב, רוח, צעדיכם - לכל התזמורת של עיר בת אלף שנה.