מסגד סולימאנייה

הרוח מגיעה ראשונה. למעלה על גבעה זו האוויר נע ללא הרף, והוא נושא את ריח הים מקרן הזהב שמתחת. שחפים הופכים את חומות החצר. יש ציוץ ציפורים בגן בית הקברות, ובמרחק רב יותר, קול התנועה המטפסת במדרון. בהשוואה למסגדים למטה ליד קו החשמלית, המקום הזה שקט. סטודנטים עוברים עם ספרים. חתולים ישנים על האבן החמה. אחר כך נכנסים פנימה, והחדר עצום ודומם מאוד.

זהו מסגד סולימאנייה, שנבנה עבור הסולטן סולימאן בין השנים 1550 ו-1557. האדריכל היה סינאן, שכיהן כאדריכל הקיסרי הראשי במשך כחמישים שנה ועבד על מאות מבנים. הוא היה בשנות השישים לחייו כשהחל כאן. הוא כבר בנה הרבה. זו הייתה ההזמנה שהציבה אותו במרכז האימפריה, על הגבעה הגבוהה ביותר הנראית לעין, עבור השליט בשיא כוחו העות'מאני.

סינאן שפט את עבודתו שלו בקפידה. הוא תיאר מסגד מוקדם כיצירת שוליה, את זה כיצירת חניכה, ואת מסגד מאוחר יותר באדירנה כיצירת המופת שלו. זהו תיאורו האישי, שנכתב מאוחר בחייו. לכן, הבניין שאתם עומדים בו לא היה, לדעתו, הטוב ביותר שלו. קחו רגע עם הרעיון הזה. הוא חשב שהוא יכול לעשות זאת טוב יותר, ובגיל שבעים בערך הוא הלך ועשה זאת.

הבט למעלה. הכיפה המרכזית מתנשאת כחמישים ושלושה מטרים מעל הרצפה ומשתרעת על פני כעשרים ושבעה מטרים. שתי חצאי כיפות מאריכות את החלל לאורך ציר אחד, וכיפות קטנות יותר ממלאות את הצדדים. הפרופורציות הן העניין. סינאן פתר בעיה שהציבה איה סופיה אלף שנה קודם לכן - כיצד לבנות פנים מאוחד אחד - והוא רצה חדר שניתן להבין במבט אחד. עמדו ליד הדלת ותוכלו לקלוט את הכל בבת אחת.

שימו לב כמה אור יש, וכמה הוא נופל באופן שווה. חלונות ממוקמים ברצועות לאורך הקירות, סביב בסיס הכיפה ובפאנלי התוף. אין פינה חשוכה. השוו זאת לעיצובי הפנים הצבעוניים והמעוצבים במקומות אחרים בעיר. כאן הקירות חלקים ברובם, עבודות האריחים מוגבלות לאזור סביב גומחת התפילה, והוויטראז' מרוכז בכמה חלונות. איפוק הוא החלטת העיצוב.

סינאן חשב גם על צליל. סירי חרס נבנו במבנה ליד הכיפה, פתחים פונים אל החדר, כדי לבלוע הד ולשאת את קולו של מטיף. המסגד תוכנן להישמע וגם להיראות. להקשיב כשהוא לא צפוף. קול מהדוכן מגיע לקיר האחורי ללא הגברה. זו הייתה הנדסה שבנאי במאה השש עשרה יכול היה לבחון רק על ידי בנייתה.

הנה הפרט שאנשים זוכרים. מעל הכניסה הראשית יש תא קטן. זרמי אוויר תוכננו למשוך את העשן מנורות השמן של המסגד כולו אל החדר הזה, שם הפיח נאסף על הקירות. הפיח נוקה ושימש לייצור דיו. כך שהמנורות שהדליקו את התפילות סיפקו גם את החומר לכתיבת כתבי יד. זוהי לולאה סגורה שהומצאה ארבע מאות שנה לפני שמישהו השתמש בביטוי הזה.

התבוננו בגומחת התפילה ובקיר שסביבה. האריחים כאן הם עבודת איזניק מהתקופה הגדולה - קרקע לבנה, כחול קובלט, טורקיז ואותו אדום עמוק של שעוות איטום שקדרי איזניק שלטו בו לאחרונה. ויטראז' ליד הגומחה נוצר על ידי אומן המכונה איברהים השיכור. החלונות הם בין היפים ביותר ששרדו בכל בניין עות'מאני, והצבעים משתנים לחלוטין בהתאם למיקום השמש.

בחוץ, ארבעה צריחים ניצבים בפינות החצר, עם עשר מרפסות ביניהם. ההסבר המסורתי הוא ספירה כפולה: ארבעה מכיוון שסולימאן היה הסולטן הרביעי ששלט מאיסטנבול, עשר מכיוון שהוא היה העשירי בשושלת העות'מאנית. בין אם האדריכל התכוון לכך ובין אם לאו, הקריאה חזרה על עצמה במשך מאות שנים. צאו לחצר וספרו את המרפסות בעצמכם. זה לוקח דקה וזה מספק באופן מוזר.

המסגד מעולם לא היה הפרויקט כולו. סביבו, סינאן תכנן קומפלקס של מבנים: בתי ספר, מכללה לרפואה, בית חולים, מטבח ציבורי המגיש אוכל חינם, חמאם, קרוואנסראי וחנויות ששכר הדירה מימן את הכל. כמה מהמבנים הללו שרדו לאורך הרחובות הסובבים. באחד מהם שוכנת כיום ספרייה, ובאחר מסעדה הידועה בנזיד שעועית. הרעיון היה שכונה במימון עצמי, לא אנדרטה.

היכנסו לגן שמאחורי המסגד ותמצאו שני קברים. סולימאן שוכב בקבר הגדול יותר, תחת תקרה כיפתית מנוקבת בפתחים קטנים. אשתו הורם סולטן שוכבת בקבר הקטן יותר לצידו. היא התחילה כשבויה שהובאה למשק הבית הקיסרי והפכה לאשתו החוקית, דבר ששבר דורות של נוהג עות'מאני. העובדה שהיא קבורה בקבר שלה, בגן הזה, הייתה כשלעצמה אמירה.

גם סינאן קבורה כאן, בקבר פינתי קטן בקצה הקומפלקס, ממש מחוץ לחומה. זהו קבר צנוע - חופת אבן מעל סמן שיש בפינת רחוב. הוא תכנן אותו בעצמו. לאחר קריירה של בנייה עבור סולטנים, הוא הציב את קברו בכביש, ליד תעלת מים שגם הוא בנה. רוב המבקרים עוברים לידה מבלי להרים את מבטם.

לפני שאתם הולכים, לכו לטרסה בצד הצפוני. קרן הזהב נפתחת למטה, עם גשרים, מעבורות וגבעות הגדה השנייה. סולימאן בחר בגבעה הזו כדי שהעיר תראה את המסגד מהמים. בעמידה כאן תקבלו את הנוף ההפוך - זה שהיה לבונים כל יום במשך שבע שנים. הישארו עד שמעבורת חוצה. לאחר מכן, רד חזרה בגבעה אל הרחובות הרגילים.