בזאר התבלינים

הדבר הראשון שאתה מבחין בו הוא הריח. הוא מגיע לפני שאתה מגיע לדלת - חם, יבש, שכבתי. קינמון מונח מעליו. מתחתיו יש משהו כהה יותר וקרוב יותר לאדמה. זהו כמון, ופלפל מיובש, ואבק מתוק של עלי כותרת של ורדים כתושים. ואז מגיע הצליל: כמה מאות שיחות מתחת לתקרת אבן, קופצות מהקמרונות וחוזרות אליך מעט מטושטשות. עיניך מסתגלות אחרונות. אור צהוב. קונוסים של אבקת תפוז. צנצנות זכוכית מוערמות בגובה של אדם.

אתה עומד בתוך בניין מהמאה ה-17 שנועד להרוויח כסף. לא עבור סוחר - עבור מסגד. האולם הזה שייך למתחם המסגד החדש, הניצב ממש מחוץ לדלת. מבני דת עות'מאניים מומנו על ידי קרנות קדש, וקרן קדש נזקקה להכנסה קבועה. אז הבונים הקימו שוק מקורה והשכירו את תאי החנות. שכר הדירה הזה שילם את הצוות, את המורים, את בית המרק, את שמן המנורה. המסחר כאן מעולם לא היה נפרד מהפולחן. זה היה המנוע.

השם הטורקי הוא Mısır Çarşısı. פירוש המונח "מיסיר" הוא מצרים. איש אינו בטוח לחלוטין מדוע. הסבר אחד טוען כי הבנייה מומנה באמצעות הכנסות מיסים ממצרים, שהייתה אז פרובינציה עות'מאנית. הסבר אחר טוען כי שמו של השוק הגיע מסחורות - אורז, סוכר ותבלינים - שהגיעו בספינות מאלכסנדריה וקהיר. שני ההסברים חזרו על עצמם במשך מאות שנים. אף אחד מהם לא הוכרע. באנגלית המקום נקרא בדרך כלל "בזאר התבלינים", מה שמתאר את הריח במדויק ומבטל את הוויכוח לחלוטין.

במשך רוב חייו, זה לא היה מקום למזכרות. לשם הגיעה העיר לקנות תרופות. סוחר תבלינים היה גם כימאי. הוא מכר ציפורן לכאב שיניים, ג'ינג'ר לבטן רעה, שרף מסטיק לנשימה. המילה הטורקית "אקטר" עדיין מכסה את שני המקצועות - מרפא צמחי מרפא ומוכר תבלינים. אם היה לך חום לפני שלוש מאות שנה, לא הלכת קודם לבית חולים. הגעת לכאן, תיארת את התסמינים שלך, ועזבת עם פיתול נייר של אבקה.

הבט למעלה. התקרה היא רצף ארוך של כיפות רדודות וקמרונות מחודדים, הנישאים על עמודי אבן עבים. התוכנית היא צורת L: שתי זרועות ארוכות שנפגשות בפינה, עם שערים בקצוות ובאמצע כל זרוע. מצאו את הפינה הזו. עמדו בה ותוכלו לראות את שתי הזרועות בו זמנית, והשוק פתאום ייקרא כמכונה אחת ולא כמסדרון של חנויות. החדרים שמעל השערים נבנו בתוך המבנה מההתחלה.

למוכרים יש שגרה, ושווה לשמוע אותה לפחות פעם אחת. זעפרן יוצע לכם בשלוש דרגות. תה יימזג. איפשהו גבר יצביע על מגש של משחת אגוזים וייתן לו שם רפואי משעשע, וכל מי שנמצא בסביבה יצחקו, ומישהו יקנה אותו. זהו תיאטרון, המוצג כמה מאות פעמים ביום. אתם יכולים ליהנות ממנו ועדיין ללכת בידיים ריקות. המחירים בתוך האולם המקורה בדרך כלל גבוהים יותר מאשר ברחובות שבחוץ.

אם אתם רוצים לקחת משהו הביתה, התעלמו מהפירמידות הצבעוניות שנבנו לצילומים. טבחים כאן קונים ארבעה דברים. סומק, גרגר יער אדום כהה טחון לפירור חמוץ. פלפל אורפה, מיובש בשמש ואז עטוף כך שהוא מזיע, מה שהופך אותו לעשן. פול ביבר, הפלפל האדום המרוסק שמונח כמעט על כל שולחן במדינה. ופקמז, סירופ ענבים סמיך שנאכל עם משחת שומשום בארוחת הבוקר. כל הארבעה שורדים מזוודה ללא תלונה.

צא מהקצה המערבי והשוק ממשיך באוויר הפתוח. יש סוחרי זרעים, כלובים של ציפורי שיר, שתילים במגשי פלסטיק, גבינה וזיתים הנמכרים לפי משקל. יש גם צנצנות זכוכית של עלוקות חיות. הן לא מונחות כקוריוז למבקרים. הן נמכרות כפינוק, בשקט ובהתמדה, כפי שנמכרו ברובע הזה במשך זמן רב מאוד. רוב האנשים עוברים ישר לידן. ברגע שראית אותן, אתה ממשיך לראות אותן.

הסמטה העוברת לאורך החומה החיצונית נקראת Hasircılar Çarşısı, רחוב אורגי המחצלות, אם כי אף אחד לא אורג מחצלות שם עכשיו. באמצע הדרך נוצר תור על המדרכה במשך רוב היום. בתוך החנות הזו, פולי הקפה נטחנים דק יותר מקמח, כי קפה טורקי מבושל ולא מסונן. הטחינה חשובה יותר מהפולי הקפה. בקשו קפה טחון לצ'זבה - סיר קטן בעל ידית ארוכה - והאיש מאחורי הדלפק ידע בדיוק מה אתם רוצים.

קצת הלאה, מעל שורה של חנויות לחומרי בניין, יש גרם מדרגות צר שכמעט כולם עוברים לידו. הוא מטפס למסגד רוסטם פאשה, בניין קטן מהמאה השש עשרה, המרופד כמעט מקיר לקיר באריחי איזניק. צבעונים, ציפורנים ועגבנייה אדומה מסוימת, שאת מתכון הקדרים המאוחרים יותר לא הצליחו לשחזר. המסגד הוגבה במכוון מעל החנויות כדי ששכר הדירה שלהם יוכל לשלם עבור תחזוקתו. אותו רעיון פיננסי כמו הבזאר, בקנה מידה קטן ויפה בהרבה.

בניין זה נשרף יותר מפעם אחת. שווקים מקורים מלאים בנפט, נייר ושקים עמוסים היו תמיד בסכנה, ואיסטנבול איבדה רבעים שלמים בשריפה. מה שאתם רואים עכשיו הוא תוצר של תיקונים חוזרים ונשנים, כולל שיקום ארוך בשנים האחרונות שהסיר תוספות מאוחרות יותר ופתח מחדש חלונות חסומים. זו הסיבה שהאור בפנים טוב יותר ממה שרוב המבקרים מצפים. האבן ישנה. חלק ניכר מהמשטח אינו. שני הדברים נכונים באותו חדר.

לפני שאתם עוזבים, עמדו דוממים לרגע באחד השערים האמצעיים. מאחוריכם, מעבורות מגיעות לאמינונו ושחפים פועלים על המים. בפנים, רעש האולם בקושי משתנה משעה לשעה - צליל נמוך ואחיד העשוי מתמקחות וצעדים. אנשים קונים את ארוחת הערב שלהם בחדר הזה כבר בערך שלוש וחצי מאות. אתם לא צופים בזה קורה. אתם עומדים בתוכו. עכשיו לכו ומצאו את הפלפל שלכם.