חצי האי גליפולי

הים האגאי כמעט ולא רועש כאן. גלים מתקפלים על חופי חלוקי נחל צרים בקצב איטי, רוח נעה בין עצי האורן, ושחפים חוצים בין ראשי היבשה. זהו קו חוף שקט ויפהפה - גבעות ירוקות נמוכות, מים צלולים, מפרצונים קטנים. זה הדבר הכי קשה להחזיק בראש. בשנת 1915, חצי האי הזה היה אחד המקומות האלימים ביותר על פני כדור הארץ. השקט סביבך הוא תוצאה של אחת המערכות העזות ביותר של מלחמת העולם הראשונה.

חצי האי גליפולי - גליבולו בטורקית - מהווה את החוף האירופי של הדרדנלים, המצר הצר המחבר את הים האגאי לאיסטנבול והים השחור. בשנת 1915, גיאוגרפיה זו הפכה אותו למטרה. בריטניה וצרפת, שנמצאות במלחמה עם האימפריה העות'מאנית, רצו לכבוש את המצר, להגיע לבירה העות'מאנית ולפתוח נתיב אספקה לבעלת בריתן רוסיה. התוכנית הבטיחה לקצר את המלחמה. במקום זאת, היא הניבה מערכה של כמעט תשעה חודשים - וללא פריצת דרך כלל.

הניסיון הראשון הגיע דרך הים. ב-18 במרץ 1915, צי ספינות מערכה של בעלות הברית דחף את המצרים העות'מאניים כדי להשתיק את המבצרים העות'מאניים. מוקשים ותותחי חוף עצרו אותם - מספר ספינות מערכה טבעו או נשתקו ביום אחד. טורקיה זוכרת את ה-18 במרץ כיום הניצחון הימי בצ'אנאקלה, והספינה הקטנה נוסרט, שהניחה קו מוקשים מכריע, נחגגת עד היום. לאחר הכישלון הימי, בעלות הברית החליטו להנחית כוחות ולכבוש את חצי האי ברגל.

הנחיתות התרחשו ב-25 באפריל 1915 - בכף הלס בקצה חצי האי, וצפונה יותר במפרץ שנודע במהרה בשם אנזאק. אנזאק ייצג את קורפוס הצבא האוסטרלי והניו זילנדי, ועבור שתי מדינות צעירות אלה התאריך הפך לקבוע - 25 באפריל עדיין מצוין מדי שנה כיום אנזאק. השטח נלחם בפולשים מהשעה הראשונה: חופים צרים מגובים ברכסים תלולים ונקיקים, שהוגנו מלמעלה. קווי החזית נוצרו בימים הראשונים ההם וכמעט ולא זזו בהמשך המערכה.

על הרכסים שמעל מפרץ אנזאק, קולונל עות'מאני בשם מוסטפא כמאל הוביל את הרגימנט ה-57 שלו להתקפות הנגד שהחזיקו בעמדה הגבוהה. הפקודה שלו באותו יום הפכה לאגדית בטורקיה בשל בוטותו בנוגע להקרבה, והרגימנט נלחם עד שנהרס כמעט לחלוטין. אנדרטה לרגימנט ה-57 ניצבת כיום בשדה הקרב. כמאל שרד את גליפולי, התגבר על המלחמה שלאחר מכן, ומאוחר יותר ייסד את הרפובליקה הטורקית, כשהוא נוקט בשם אטאטורק. דרכו להנהגת אומה החלה על גבעות אלה.

הלחימה התיישבה בשוחות, במקומות במרחק מטרים ספורים זו מזו. בעמדות לאורך קו אנזאק, חיילים יכלו לזרוק רימונים לתוך השוחה היריבה - ובתקופות שקטות יותר, הם לפעמים זרקו במקום זאת קופסאות שימורים של מזון וטבק. הפסקת אש קצרה במאי 1915 אפשרה לשני הצדדים לקבור את מתיהם בין הקווים, וכמה גברים עזבו אותה עם תפיסה שונה של האויב. כבוד מוזר זה הפך לאחד ממורשות המערכה. זו הסיבה שטקסים טורקיים, אוסטרליים וניו זילנדיים נערכים כאן לעתים קרובות יחד.

באוגוסט 1915, ניסו בעלות הברית לשבור את הקיפאון באמצעות נחיתות חדשות במפרץ סובלה והתקפות על הגבעות - בלון פיין, נהר הנֶק וצ'וּנוּק בַּאר. כוחות ניו זילנד החזיקו לזמן קצר את פסגת צ'וּנוּק בַּאר, אחד הרגעים הבודדים שבהם חיילי בעלות הברית הביטו מטה על המצר שהיה כל מטרת המערכה. התקפות נגד עות'מאניות, שוב בהובלת מוסטפא כמאל, כבשו מחדש את הגבעה. ההתקפות נכשלו עם אבדות עצומות משני הצדדים. לאחר אוגוסט, איש לא פרץ שוב.

הקרב היה רק חלק מהייסורים. הקיץ הביא חום, זבובים ומחלות ששטפו את השוחות; מים בצד בעלות הברית היו נדירים ונשלחו פנימה. סוף נובמבר הביא שיטפון ואז סופת שלגים שהרגה אנשים בשוחות. חיילים עות'מאנים סבלו מאותה קרקע ואותו מזג אוויר. מחלות וחשיפה גבו חלק גדול מהאבדות של המערכה - בסך הכל, שני הצדדים יחד מנו מאות אלפי הרוגים ופצועים.

הסוף היה המבצע הטוב ביותר של המערכה. בדצמבר 1915 ובינואר 1916, פינו בעלות הברית את חצי האי בשלבים, בלילה, תחת הטעיה מורכבת - כולל רובים שהיו מוכנים לירות בכוחות עצמם עם משקולות מים נוטפות, כדי לשכנע את המגינים שהחפירות עדיין מאוישות. הנסיגה הושלמה עם מעט נפגעים באופן יוצא דופן. עבור טורקיה, המערכה חתמה ניצחון הגנתי גדול. עבור בעלות הברית, זה הפך לשיעור מתמשך באומץ לב שהושקע בתוכנית פגומה.

כיום חצי האי הוא נוף זיכרון. עשרות בתי קברות ואנדרטאות שוכנים בין עצי האורן - קטנים, ללא רבב ושקטים. ליד הקצה הדרומי במפרץ מורטו ניצבת אנדרטת הקדושים של צ'אנאקלה, אנדרטה עצומה בעלת ארבעה עמודים לכבוד החיילים העות'מאנים שמתו כאן. לון פיין נושאת את האנדרטה האוסטרלית, צ'ונוק באיר את האנדרטה הניו זילנדית. במפרץ אנזאק, טקסי שחר בכל 25 באפריל מושכים אליהם אלפי מבקרים המגיעים בחושך ומחכים יחד לאור ראשון.

ליד מפרץ אנזאק ניצבת אנדרטה מגולפת במילות נחמה המופנות לאימהות חיילים זרים - המספרת להן שבניהן, הקבורים באדמה זו, נמצאים בשלום בארץ ידידותית. המילים מיוחסות לאטאטורק בשנות ה-30, והיסטוריונים מתווכחים על מקורן המדויק. אך הרגש תואם את האופן שבו כל חצי האי מתוחזק. בתי הקברות של כל העמים מטופלים באותה מידה, ומבקרים מטורקיה, אוסטרליה וניו זילנד מתאבלים כאן זה לצד זה.

בכל מקום בו אתם עומדים - חוף, רכס, מדשאת בית קברות - קחו רגע בלי פרשנות. קראו כמה מצבות ושימו לב לגילאים. התבוננו בקרקע עצמה: כמה תלולים המדרונות, כמה חשופים. לאחר מכן האזינו שוב לצלילים הרגילים - רוח באורן, גלים על החוף. אלה אותם צלילים ששמעו החיילים בשעות השקטות שבין ההפצצות. יותר ממאה שנה חלפה. האדמה שוב ירוקה, והשקט עצמו הוא כעת האנדרטה. אתם חלק משמירתה.