בית מריה הבתולה

הדרך מטפסת דרך יער אורנים כדי להגיע למקום הזה, והאוויר שומר על קרירות הטיפוס. אתם נמצאים גבוה על גבעה מיוערת מעל חורבות אפסוס, גבעה שנודעה זה מכבר בשם הר הזמיר. ציפורים ממשיכות בין הענפים. מים זורמים איפשהו מתחת לטרסה. הבית עצמו קטן, בנוי מאבן חומה גסה, עם פתח נמוך יחיד ופעמון לידו. אנשים מדברים בשקט כאן מבלי שנשאלו. המקום מלמד את עוצמתו.

את המסורת הקשורה לבית הזה אפשר לספר בקלות. כתבי הקודש הנוצריים מתעדים שישוע, שמת על הצלב, הפקיד את אמו מרים בידי תלמיד אהוב. זיכרון נוצרי מוקדם קישר את התלמיד הזה, יוחנן, לאפסוס, שם האמינו שהוא חי ומת. משני חוטים אלה צמחה אמונה. שמרים הגיעה לאפסוס בטיפולו של יוחנן, ושהיא בילתה את שנותיה האחרונות בבית קטן על גבעה זו, הרחק מהעיר למטה.

ראוי לומר בפשטות מה ידוע ומה מאמינים. אין טקסט עתיק המציין שם של צלע הגבעה הזו. מסורת יריבה עתיקה ממקמת את סוף חייה של מרים בירושלים, שם גם נערץ קבר. הכנסייה הקתולית מעולם לא פרסמה פסיקה רשמית המכריזה על אותנטיות בית זה. מה שעשתה הכנסייה הוא להתייחס למקדש בכבוד, לברך את עליות הרגל שלו ולשלוח שלושה אפיפיורים לכאן להתפלל. אמונה ועדויות יושבות זו לצד זו על טרסה זו, והמקדש אינו מעמיד פנים אחרת.

הסיפור המודרני מתחיל, באופן מפתיע, בחדר חולים בגרמניה. אן קתרין אמריך, נזירה אוגוסטינית מרותקת למיטה שמעולם לא טיילה, תיארה חזיונות מפורטים של ביתה האחרון של מרים ליד אפסוס. בית אבן על גבעה, תוואי המבנה שלו, מרחקו מהעיר. הסופר קלמנס ברנטנו תיעד את החזיונות, והם פורסמו בשנים שלאחר מותה בשנת 1824. במשך עשרות שנים התיאור נותר פשוט ספר בין ספרים.

ואז, בשנת 1891, כמרים מאיזמיר החליטו לבחון את הספר על הקרקע. משלחת בראשות אבות לזר חיפשה בגבעות אלה עם הטקסט ביד. הם מצאו חורבות של מבנה אבן קטן התואם את המיקום המתואר, עם מעיין בקרבת מקום. הם מצאו גם משהו נוסף. תושבי כפרים נוצרים אורתודוקסים משירינס, בעמק שמעבר, כבר ערכו עלייה לרגל למקום זה בכל אוגוסט, וקראו לו פאנאיה קפולו, פתח הקודש. התגלית הייתה, בין היתר, גילוי מחדש של זיכרון מקומי.

ארכיאולוגים שבחנו את האתר קבעו כי הקירות הנראים לעין עמדו על יסודות עתיקים בהרבה, עם חומרים מסוימים המגיעים עד למאות הראשונות של התקופה הנוצרית. הבניין שאליו אתם נכנסים כיום הוא קפלה משוחזרת, שנבנתה מחדש מעל האבנים הישנות הללו במאה העשרים. בפנים, חפשו קו אדום צבוע העובר לאורך הקירות התחתונים. מתחת לקו, הבנייה מקורית, נמצאה במקומה. מעליה, שחזור. זוהי יצירת אדריכלות כנה באופן יוצא דופן.

ביקורי האפיפיור הם היסטוריה מתועדת. האפיפיור פאולוס השישי התפלל כאן בשנת 1967, האפיפיור הראשון שעשה זאת. יוחנן פאולוס השני חגג את המיסה במקדש בשנת 1979. בנדיקטוס השישה עשר ערך מיסה על טרסה זו בשנת 2006, לפני קהל התפזר בין העצים. מה שלא תוכיח הארכיאולוגיה בסופו של דבר או לעולם לא תוכיח, המקדש נכנס לחיי הדת של הכנסייה הקתולית ברמה הגבוהה ביותר, והביקורים סימנו את הגבעה לצמיתות.

זהו גם מקום תפילה מוסלמי, דבר שמפתיע חלק מהמבקרים. מרים, המכונה מרים בטורקית, זוכה לכבוד באסלאם כאמו של הנביא ישוע, ופרק שלם בקוראן נושא את שמה. היא מוזכרת בשמה בקוראן לעתים קרובות יותר מאשר בברית החדשה. מבקרים מוסלמים מגיעים לכאן כדי לבקש את התערבותה, במיוחד עבור ילדים ובריאות. ביום עמוס, התור מחוץ לקפלה מכיל מספר דתות בו זמנית, ללא טקס סביבו.

בפנים, הקפלה היא חדר קטן אחד, אפלולי ופשוט, עם מזבח ופסל של מרים בנישת האפסיס. אור נרות עושה את רוב הקישוט. המבקרים עוברים בטור איטי, חלקם מתפללים, חלקם פשוט מסתכלים. חדר צדדי קטן יותר מקושר באופן מסורתי למקום השינה של מרים. אין תצלומים, אין רעש, דקה או שתיים לכל היותר. אנשים רבים אומרים לאחר מכן שהקטנות עצמה היא מה שהניע אותם.

מתחת לקפלה, ברזים הקבועים בקיר אבן זורמים במים מהמעיין, ועולי רגל מכל הסוגים עומדים בתור לשתות ולמלא בקבוקים. בקרבת מקום נמתח קיר המשאלות, מסגרת מכוסה באלפי פיסות קשורות, מפיות נייר, סרטים וטישו, כל אחת נושאת את התקווה של מישהו בדיו או בזיכרון. המנהג משותף לדתות רבות בחלק זה של העולם. קראו כמה אם הכתובת פונה החוצה. הם ספר האורחים האמיתי של המקדש.

המקדש שומר על לוח שנה חי. מיסה נערכת באופן קבוע בקפלה, ובכל שנה ב-15 באוגוסט, חג העלייה לשמיים, עולי רגל מתאספים כאן בהמוניהם, ממשיכים את העלייה לרגל של אוגוסט שקיימו תושבי שירינס זמן רב לפני שהאתר התפרסם. אפסוס למטה מוסיפה משקל משלה לסיפור. בשנת 431, התכנסה מועצה של הכנסייה הקדומה בעיר זו ואישרה עבור מרים את התואר אם האלוהים, בכנסייה שנשאה את שמה.

לפני שאתם עוזבים, התרחקו מהתור ועמדו מתחת לעצי הזית בקצה הטרסה. אור חודר דרך העלים בחתיכות קטנות ונעות. איפשהו מאחוריכם, הברזים זורמים, והיער ממשיך בעיסוקיו הרגילים. בין אם הגעתם כעולי רגל, היסטוריונים או מטיילים הממלאים אחר צהריים, הגבעה מציעה לכולם את אותן שתי מתנות. אוויר קריר ורגע ארוך של שקט. קחו את שתיהן אתכם במורד ההר.