העיר העתיקה מירה

אתם מגיעים דרך ים של פלסטיק. דמרה המודרנית היא עיר של חממות - אלפים מהן, מנצנצות אל האופק, מגדלות עגבניות עבור חצי מטורקיה. אחר כך הכביש מסתיים בצוק אפור, ועידן הפלסטיק מתפוגג. פני הסלע שלפניכם חקוקים מלמעלה למטה בפתחי דלתות, עמודים ומרפסות - עיר אנכית של קברים, מוערמים כמו דירות למתים. יונים מתגלגלות החוצה מהפתחים. האפקט עוצר את השיחה.

זוהי מירה, אחת הערים הגדולות של ליקיה - אזור הימאות העתיק של חוף זה. בשיאו היא הייתה בין החברות המובילות בליגה הליקית, ובמאות הביזנטיות היא הפכה לבירת האזור. רוב העיר עדיין קבורה תחת מטרים של סחף נהר, מתחת לחממות שזה עתה חלפתם על פניהן. מה שנחפר - הקברים והתיאטרון - לבדו יצדיק את המסע.

התקרבו לקברים ולמדו את הגילוף. אלה אינם מונומנטים מופשטים. אלו דיוקנאות של בתים - העתקי אבן של בתי העץ שבהם גרו הליקיאנים בפועל, עם קצוות קורות, קורות ומפרקים מחוברים, כולם משוחזרים נאמנה בסלע. בחלקם יש מרפסות מגולפות ותבליטים של המשפחות שנחו בפנים. הליקיאנים נתנו למתיהם גרסאות קבועות של הבתים שהכירו. כאדריכלות ביתית, הקברים שרדו כל מקור.

מדוע כל כך גבוה על הצוק? איש אינו יכול לומר בוודאות. אמונה עתיקה אחת גורסת שרוחות מכונפות נשאו את המתים לעולם הבא, ולכן הקברים חיכו קרוב לשמיים. קחו זאת כפולקלור שעבר בנאמנות. מה שתועד הוא שמטיילים מוקדמים מצאו עקבות של צבע אדום, כחול וצהוב על חזיתות אלה - הצוק היה פעם עיר צבעונית. מזג האוויר החזיר אותו מאז לאפור, עם רוחות רפאים קלושות של פיגמנט.

לצד הצוק משתרע התיאטרון, אחד הגדולים ביותר בליקיה. טפסו במדרגותיו ובמסדרונותיו ותהיו בתוך הנדסה רומית רצינית - מעברים מקומרים, שכבות של מושבים ובניין במה שקוביותיו המגולפות מונחות כמו חלקי פאזל. חפשו את מסכות התיאטרון החרוטות בתבליט על אבנים שנפלו - פרצופי קומדיה וטרגדיה שפעם עיטרו את הבמה, וכעת נחים על הדשא בגובה העיניים.

התיאטרון מתעד גם אסון והתאוששות. בשנת 141, רעידת אדמה גדולה החריבה ערים ברחבי ליסיה, תיאטרון זה ביניהם. ליקיא עשיר בשם אופראמואס, המפורסם בתרומותיו, סייע במימון הבנייה מחדש כאן וברחבי האזור. המושבים שתטפסו עליהם הם, בחלקם, תוצר של אחד ממעשי הפילנתרופיה הגדולים של העת העתיקה. צדקה, מסתבר, היא הרגל עתיק יומין במירה - והמתרגל המפורסם ביותר שלה עוד יגיע.

במאה הרביעית, הבישוף של עיר זו היה אדם בשם ניקולס. הוא טיפל במלחים, בעניים ובילדים, וסיפורים על מתן מתנות סודיות שלו התפשטו ברחבי העולם הנוצרי - מטבעות שהושארו בשקט, נדוניה ניתנה בלילה. סיפורים אלה, שסופרים מחדש ונרקמו במשך מאות שנים, נסעו ברחבי אירופה, החליפו בגדים ואקלים, והפכו לסנטה קלאוס. דמותו העליזה של דצמבר מתחקה אחר הניירת שלו עד לבישוף שהלך על הקרקע הזו.

כנסייתו ניצבת בעיירה דמרה, במרחק נסיעה קצר מהחורבות. כנסיית ניקולס הקדוש היא מבנה ביזנטי הממוקם על יסודות קודמים, עם מעברים מקומרים, שברי ציורי קיר ופסיפסים רצפה בדוגמאות גיאומטריות. סרקופג שבור שם מוצג באופן מסורתי כקברו. עולי רגל, במיוחד ממדינות אורתודוקסיות, מגיעים כל השנה, ותפילות דצמבר מושכות קהל. התאורה עמומה והאווירה אמיתית - הנמיכו את קולכם וקחו את הזמן.

הקדוש עצמו לא נשאר. בשנת 1087, מלחים מנמל בארי האיטלקי פשטו על הכנסייה ונשאו את רוב השרידים הביתה, שם הם נותרו מקודשים. בארי בנה עבורם בזיליקה ועדיין חוגג את הגעתם בכל מאי. מירה שמרה את הסיפור, את הכנסייה ואת הקבר הריק - ורבים כאן יטענו, את הזכות הטובה יותר על האיש.

מירה גם זכתה לשורה בכתובים. מעשי השליחים מתעדים שפאולוס, שנסע כאסיר לרומא, החליף ספינות בנמל מירה. הנמל הזה, אנדריאקה, שוכן כמה קילומטרים משם, וחורבותיו שוות את הסיבוב - רציפים, מחסנים ואסם אבן ענק שנבנה תחת הקיסר אדריאנוס. האסם משמש כיום כמוזיאון לתרבות הליקית, כך שבכספות תבואה מוצגים תערוכות במקום בו בעבר אחסנו את אספקת הלחם של הצי.

תנו לאתר שעה שלווה. אור הבוקר נופל בעדינות על צוק הקבר, והתיאטרון מצל עד הצהריים. חסידות ודרורים מקננים בהריסות. מחוץ לשער, דוכנים מוכרים מיץ תפוזים, ובאופן בלתי נמנע, מזכרות מסנטה קלאוס לצד העתקים של קברים ליקיים - סיכום קמעונאי מוזר של אלפיים שנה. התפוזים, לפחות, הם מקומיים ומצוינים.

ארכיאולוגיה כאן משחקת משחק ארוך. חפירות מצאו את העיר שוכבת שלמה להפליא מתחת לשמיכת הבוץ שלה - במקומות בעומק של כמה מטרים - כולל קפלה ביזנטית קטנה שנחשפה עם ציורי קיר שעדיין במקומם. כל עונת חפירה מקלפת עוד קצת מהתוכנית. המקומיים מתבדחים שחצי מירה עדיין ישנה מתחת לחממות העגבניות, והבדיחה במקרה מדויקת. מה שאתם עוברים היום הוא חלק קטן ממה שמחכה מתחת לשדות.

לפני שתעזבו, עמדו שוב בין צוק לתיאטרון ותנו לשכבות לשקוע. עם יורדי ים חצב בתים למתיהם. רעידת אדמה אירעה ואדם עשיר בנה מחדש. בישוף נכנע בסתר והפך לאגדה באדום. מלחים גנבו קדוש, סחף קברו כותרת, וחקלאים שתלו עגבניות מעל ההריסות. מירה ספגה את הכל והמשיכו הלאה - והערב הזה החממות שלה יזהרו בשקט מעל רחובות שעדיין ישנים מתחת לאדמה.