מוזיאון מבלאנה

בכניסה תקבלו כיסויים דקים לנעליים. נעלו אותם וצעדו פנימה. הרצפה תחתיכם משתנה מאבן לשטיח, וצליל החצר נמוג מיד. באוויר ריח קלוש של מי ורדים וצמר ישן. אנשים נעים כאן לאט, כתף אל כתף, רבים מהם עם כפות ידיים פתוחות בתפילה. חלקם מבקרים. רבים אינם. עמדו דוממים לכמה שניות לפני שאתם נכנסים פנימה.

בחוץ, מעל קו הגג, מתנשאת כיפה מחורצת בצבע טורקיז עמוק. המקומיים קוראים לה הכיפה הירוקה. הרעפים לוכדים את האור ממרחק רב, וזו הצורה שבה משתמשים אנשים בקוניה כשהם נותנים הוראות. מתחתיה שוכן קברו של מלומד ומשורר מהמאה השלוש עשרה ששמו בטורקית הוא מבלאנה, שפירושו אדוננו. במקומות אחרים בעולם הוא נקרא בדרך כלל רומי, והוא אחד המשוררים הנקראים ביותר בתרגום כיום.

שמו המלא היה ג'לאל א-דין. משפחתו הגיעה מהעולם הפרסי המזרחי ועברה מערבה, ובסופו של דבר התיישבה כאן בזמן שהסולטנים הסלג'וקים שלטו מעיר זו. קוניה הייתה אז בירתה של סולטנות ששלטה בחלק גדול מאנטוליה. אביו היה מטיף מכובד, והסולטן העניק למשפחה גן ורדים במקום זה. האב נקבר בגן זה. הבן נקבר לצידו לאחר מותו בשנת 1273. הכל סביבך צמח החוצה משני הקברים הללו.

במשך רוב חייו הבוגרים היה רומי מורה קונבנציונלי לחוק דתי. סטודנטים באו לשמוע אותו מרצה. ואז, בסוף שנות השלושים לחייו, הגיע לקוניה דרוויש נודד בשם שמס מתבריז. שני הגברים בילו חודשים בשיחה קרובה. תלמידיו של רומי התרעמו על כך. שמס עזב, חזר ואז נעלם לתמיד בנסיבות שאף אחד לא קבע מעולם. מה שבטוח הוא שרומי יצא מהחברות הזו בכתיבת שירה, והוא לא הפסיק.

התוצאה ממלאת שישה כרכים של זוגות מחורזים המכונים המסנאווי, בתוספת אלפי שירים קצרים יותר. הוא חיבר בפרסית, השפה הספרותית של האזור באותה תקופה. חלק ניכר ממנו הוא הכתיב בקול רם תוך כדי הליכה, וסופרים כתבו אותו. חלק מכתבי היד העתיקים ביותר ששרדו נמצאים בארונות זכוכית בחדרים אלה. כתב היד קטן ואחיד. התבוננו בשוליים - העיטור נוסף על ידי ידיים שונות, לפעמים הרבה לאחר שהמילים נכתבו.

לאחר מותו, חסידיו התארגנו במסדר המבלווי, אחת מאחוות הסופיות הרבות. סופי פירושו המסורת המיסטית באסלאם, שמעמידה את החוויה הישירה של האלוהי לפני החוק בלבד. המבלווי נודעו בחו"ל בזכות טקס ההפיכה שלהם, הסמה. ההפיכה מחזיקה את כף יד ימין כלפי מעלה ואת כף יד שמאל כלפי מטה. הרעיון פשוט. מה שמתקבל מלמעלה מועבר אל האדמה, והגוף משמש רק כתעלה.

כובע שיער הגמל הגבוה שחובש בטקס מייצג מצבה. החצאית הלבנה מייצגת תכריכים. הגלימה השחורה שנפלטה בתחילת הטקס מייצגת את הקבר, שנשאר מאחור. ברגע שיודעים זאת, הטקס נקרא פחות כהופעה ויותר כחזרה לקראת מוות. לשכות דרווישים טורקיות נסגרו על פי חוק בשנת 1925, בשנים הראשונות של הרפובליקה. זו נפתחה מחדש בשנה שלאחר מכן כמוזיאון, וכך שרדו המבנים.

כנסו אל תוך חדר הקבר. מתחת לכיפה ניצבות שורות של מצבות אבן, כל אחת מכוסה בבד רקום כבד. טורבנים מגולפים מונחים על גבי רבים מהם. גודלו וצורת הטורבן הצביעו על דרגתו של האדם שמתחת. מקום מנוחתו של רומי עצמו ניצב מאחורי מסך כסף עשוי סריג דק. המסורת מספרת שארונו של אביו הוצב זקוף ולא שטוח. ראו זאת כמסורת ולא כעובדה מתועדת.

האולם הגדול יותר שליד הקבר נבנה מאוחר יותר, תחת השלטון העות'מאני, כמקום לסֶמֶה. מסגד קטן צמוד אליו. האוסף בחדרים אלה כולל שטיחי תפילה, כתבי יד מאוירים, כלי נגינה ושרידים השמורים במיכלי מתכת עדינים. חפשו את חליל הקנים, הניי. הוא חתוך מקנה אחד. השורות הפותחות של שירו הארוך של רומי מתארות קנה כזה בוכה לערוגת הקנים שממנה נלקח.

מסביב לחצר עוברת שורה של חדרים קטנים עם כיפות. אלה היו התאים שבהם גרו דרווישים. בכמה מהם יש כיום דמויות המציגות את שגרת יומם - העתקת כתבי יד, תפילה, הכנת אוכל. חברים חדשים במסדר לא התחילו עם מוזיקה או משחקי נגינה. הם התחילו במטבח, ותקופת האימונים נמשכה 1001 ימים. חלק ניכר ממנה הועבר למטלות רגילות. רק לאחר מכן החלה ההדרכה בטקס. סבלנות התייחסו למיומנות הראשונה, לא האחרונה.

רומי נפטר ב-17 בדצמבר 1273. חסידיו קראו ללילה זה שֶׁב-י ארוס, ליל הכלולות, משום שהם הבינו את מותו כאיחוד ולא כאובדן. טקסים עדיין נערכים בקוניה בכל דצמבר לציון התאריך. אם מגיעים באותו שבוע העיר מתמלאת, המלונות מתמלאים, והתור מחוץ לדלת זו נמשך לאורך הרחוב. בתקופות אחרות של השנה הבקרים כאן שקטים באופן מפתיע.

צאו חזרה לחצר כשתסיימו. יש שם מזרקה עם מים זורמים ובדרך כלל קהל יונים על הריצוף. הביטו שוב למעלה אל הכיפה, אחר כך אל האנשים סביבכם - חלקם מצלמים, חלקם מתפללים, חלקם פשוט יושבים על החומה הנמוכה. התערובת הזו החזיקה מעמד כאן זמן רב מאוד. קחו רגע על האבן לפני שרעש הרחוב יתחיל שוב.