מנזר סומלה

הצליל מגיע אליך לפני הבניין. מים - הנהר למטה, זורם במהירות על אבנים, ובמקום קרוב יותר, מים נוטפים על פני הסלע. האוויר בעמק הזה לח וקריר, והוא מריח של עלים רטובים ואורן. ענן יושב על העצים במדרון הנגדי. ואז אתה מביט למעלה, והנה זה: שורה של בניינים חיוורים דחוקים לתוך צוק אנכי, כמה מאות מטרים מעל קרקעית העמק, עם יער למטה וסלע חשוף מעל.

שום דבר במיקום אינו מקרי. המנזר בנוי בתוך מערה טבעית ועל המדף שלפניו, גבוה על הצוק. ההגעה לשם דרשה טיפוס, אז ועכשיו. זו הייתה הנקודה. קהילות מנזרים במסורת זו חיפשו מקומות שקשה להגיע אליהם, שקטים וניתנים להגנה. המערה סיפקה מחסה ומקור מים. הצוק סיפק את כל השאר - בידוד, נוף ארוך של הגישה והגנה מלמעלה.

סיפור המייסד הוא מסורת ולא אירוע מתועד, וראוי לספר אותו ככזה. נאמר ששני נזירים מאתונה, ברנבאס וסופרוניוס, הובלו לצוק זה על ידי אייקון של מרים הבתולה, שנאמר שצויר על ידי השליח לוקס. הם מצאו את האייקון במערה וייסדו את המנזר סביבו. המסורת ממקמת זאת בסוף המאה הרביעית. היסטוריונים מתייחסים למאות הראשונות כאן כלא ודאיות.

מה שתועד מתחיל הרבה יותר מאוחר. מהמאה השלוש עשרה אזור זה יצר את אימפריית טרביזונד, מדינה דוברת יוונית על חוף הים השחור ששרדה יותר מקונסטנטינופול עצמה כמעצמה עצמאית. קיסריה נתנו למנזר אדמה, כסף וזכויות משפטיות. אחד מהם, אלכסיוס השלישי, קשור קשר הדוק להתרחבותו. סומלה התעשרה, והיא החזיקה בזכויות על כפרים ואדמות חקלאיות בעמקים סביבו.

החלק הבא מפתיע אנשים. לאחר הכיבוש העות'מאני, המנזר לא נסגר. סולטנים הוציאו צווים המאשרים את זכויותיו ואת רכושו, ומסמכים אלה נשמרו וחודשו במשך דורות. הקהילה המשיכה, והמבנים גדלו. חלק ניכר מבלוק הלינה שאתם רואים נאחז בצוק - החזית הגבוהה עם שורות החלונות - שייך לתקופות מאוחרות יחסית, לא למאות המוקדמות ביותר של האתר.

לב המתחם הוא כנסיית הסלע, שנוצרה מהמערה המקורית. קירותיה נושאים ציורי קיר, וכך גם החזית החיצונית של הבניין, וזה יוצא דופן. הציורים ממשיכים על משטחים החשופים לחלוטין לאוויר הפתוח. סצנות מחיי ישו ושל הבתולה מכסות אותם. הצבעים נשארים חזקים במקומות בהם הם שרדו: רקע כחול עמוק, גלימות אדומות, קווי מתאר זהובים. שכבות מתקופות שונות יושבות ישירות זו על גבי זו.

חלק ניכר מהציור ניזוק, ולא רק ממזג האוויר. לאחר שהבניינים עמדו ריקים, מבקרים גירדו שמות ותאריכים על המשטחים, וציידי אוצרות חתכו בקירות וברצפות. תראו חריצים דרך פנים ודרך גלימות. צוותי שימור ייצבו את מה שנותר במקום לצבוע אותו מחדש. צביעה מחדש תמחק את הראיות למה שהיה שם במקור. כך שההפסדים נשארים גלויים, וזה כנה, ולא נוח למראה.

הנזירים עזבו בשנת 1923. באותה שנה הסכימו יוון וטורקיה על חילופי אוכלוסיות חובה, והקהילות היווניות-אורתודוקסיות של חוף זה היו חלק מכך. משפחות שחיו כאן במשך דורות רבים עברו ליוון. המנזר התרוקן. על פי עדויות מהקהילה, האייקון וחפצים אחרים הוסתרו לפני העזיבה, ולאחר מכן נמצאו שנים לאחר מכן, בשנת 1930, ונלקחו ליוון.

חפצים אלה הלכו לבית חדש. מנזר בשם פנגיה סומלה הוקם בצפון יוון, למרגלות הר ורמיו, והוא הפך למרכז המסורת של צאצאי המשפחות שהוחלפו. היסוד היווני מתוארך לאמצע המאה העשרים. כך שכעת ישנם שני סומלות - הצוק המקורי בטורקיה, ושמו ביוון. אנשים נוסעים ביניהם, והקשר נשאר פעיל.

והצוק המקורי אינו שותק. בשנת 2010 הרשויות נתנו אישור לחגוג שוב את הליטורגיה האלוהית בסומלה, והיא מתקיימת שם מדי שנה מאז, ב-15 באוגוסט, חג דורמיציון הבתולה. הפטריארך האקומני הוביל את הטקס. עולי רגל מגיעים מיוון, מרוסיה, מגאורגיה ומאזור הים השחור הטורקי עצמו. יום אחד בכל שנה, הכנסייה משמשת ככנסייה.

האתר נסגר למבקרים בשנת 2015. סלעים רופפים מעל המבנים היוו סכנה ממשית, ולאחר מכן נפתחה תוכנית עבודה ארוכה: עיגון סלעים, רשתות, תיקון מבני ושימור ציורי הקיר. חלקים נפתחו מחדש ככל שהעבודה התקדמה, והמנזר נפתח מחדש במלואו בשנת 2020. הגישה כיום היא דרך שביל דרך היער, או באמצעות הסעה במעלה דרך העמק ואחריה מדרגות. הטיפוס תלול, והאבן לעתים קרובות רטובה.

העמק עצמו הוא חלק מהביקור. עמק אלטינדרה מיוער בסבך, וחוף זה מקבל כמות גדולה של גשם, ולכן הכל כל כך ירוק. אשור, אשוח ורודודנדרון גדלים על המדרונות. ערפל נוצר ומתפזר תוך דקות. הדרך למעלה עוקבת אחר הנהר, ויש לאורכו אזורי פיקניק שבהם משפחות מקומיות מבלות ימים שלמים. הקדישו זמן גם בתחתית וגם למעלה.

יש יותר מבניין אחד להסתכל עליו. מלבד כנסיית הסלע, יש קפלה, ספרייה, מטבח, חדרי אירוח ומעיין שהקהילה התייחסה אליו כקדושה. אמת מים עם שורה ארוכה של קשתות הובילה מים לאורך הצוק אל המתחם. חלק ניכר מהמבנה נבנה מחדש לאחר נזק, כך שמה שאתם רואים הוא שחזור ולא בד שלא נגע בו. שימו לב להבדל בין עבודות האבן הישנות לחדשות.

עמדו על המרפסת בחזית ופנו לרגע את הגבה מהציורי קיר. הביטו החוצה במקום זאת. מתחתכם היער יורד בתלילות אל הנהר, ועננים נעים בין העצים בגובה העיניים. נזיר שעמד על מדף זה לפני שש מאות שנה ראה את אותו המדרון, אותם מים, אותו מזג אוויר עולה בעמק. הבניין רוקן, ניזוק, תוקן ונפתח מחדש. הנוף היה כאן כל הזמן.