באלאט

התחילו עם הרגליים. הסמטאות כאן מרוצפות באבנים, והן נוטות. כל רחוב מתרחק מהמים או יורד לעברו, ויש מעט מאוד קרקע שטוחה ביניהם. תשמעו חתולים לפני שתראו אותם, אחר כך שחפים, ואז רדיו דרך חלון פתוח. האוויר נושא שני ריחות שבדרך כלל לא שייכים זה לזה: מי ים מקרן הזהב בתחתית הגבעה, ולחם חם ממאפייה באמצע הדרך.

בלאט היא שכונה ולא אנדרטה. אף אחד לא בנה אותה כפרויקט יחיד, ואין כניסה ראשית. היא יושבת על החוף המערבי של קרן הזהב, המפרץ הארוך שחותך את הצד האירופי של העיר. שכנתה מדרום היא פנר. במשך מאות שנים בלאט הייתה בעיקר יהודית ופנר הייתה בעיקר יוונית, ושני הרבעים התנגשו זה בזה ללא גבול ברור. הליכה מאחד לשני אורכת כמה דקות.

יהודים חיו כאן לפני שהעות'מאנים כבשו את העיר, ורבים נוספים הגיעו לאחר מכן. בשנת 1492 ספרד גירשה את אוכלוסייתה היהודית. הסולטן העות'מאני שלח ספינות והזמין אותן לשטחו, וזה היה גם חסד וגם חישוב - הוא צבר רופאים, מדפיסים, סוחרים ומתרגמים תוך עשור אחד. שפתם נדדה איתם. צורה של ספרדית עתיקה, שנכתבה באותיות עבריות, דוברה ברחובות אלה במשך כארבע מאות שנה לאחר מכן.

בית כנסת אחד בסמטאות אלה נוסד על ידי יהודים מאוכריד, עיר בבלקן, והוא עדיין נושא גרסה של שם זה. בפנים, הבמה שבה נקראת התורה מעוצבת כמו חרטום של ספינה. אנשים כאן יגידו לכם שזה מייצג את תיבת נח, או את הסירות שנשאו את הפליטים מספרד. שני ההסברים מסורתיים ולא מתועדים. הבניין נותר בשימוש, ויש לתאם ביקורים מראש דרך הקהילה היהודית.

כמעט אף אחד מאותן משפחות לא גר כאן כיום. עד אמצע המאה העשרים, רוב התושבים היהודים עברו לישראל או למחוזות חדשים יותר ברחבי העיר. גם האוכלוסייה היוונית של פנר הצטמצמה, באופן חד ומצער, בשנות ה-50 וה-60. מהגרים מחוף הים השחור וממזרח אנטוליה עברו לבתים הריקים. כך שהבניינים שייכים לקבוצה אחת של קהילות והתושבים לאחרת. פער זה הוא נושא הטיול האמיתי כאן.

טפסו על כל אחת מגרמי המדרגות ובניין לבנים אדומות ענק מופיע מעל הגגות. זהו בית ספר יווני, שנבנה בשנות ה-80 של המאה ה-19, עם מגדלים וכיפה שגורמים לו להיראות יותר כמו מבצר מאשר כיתה. המקומיים קוראים לו "הטירה האדומה". הוא תוכנן עבור מאות תלמידים. כיום מספר התלמידים הרשומים קטן מאוד, משום שהקהילה שהוא נבנה לשרת כמעט נעלמה. הבניין עדיין נפתח מדי שנה. זה לא כלום.

במורד הגבעה בפנר יש מתחם מוקף חומה עם כניסה צנועה. בפנים נמצא מושבו של הפטריארך האקומני, שנוצרים אורתודוקסים ברחבי העולם מתייחסים אליו כאישוף הבכיר שלהם. קל להפליא לעבור בו. הביטו בשער הראשי ברחוב. הוא סגור מרותך, והוא נשאר סגור מאז שפטריארך נתלה ממנו בשנת 1821, במהלך המרד היווני נגד השלטון העות'מאני. מבקרים משתמשים בכניסה צדדית במקום זאת.

עקבו אחר כביש החוף ותגיעו לכנסייה שהגיעה בסירה. קירותיה, עמודיה, גגה ומגדל הפעמונים עשויים ברזל יצוק, שיוצרו בקטעים בווינה, נשלחו במורד הדנובה וסביב הים השחור, ואז חוברו יחד על גדה זו בסוף המאה התשע עשרה. היא נבנתה עבור מתפללים אורתודוקסים בולגרים שרצו כנסייה משלהם. היא נסגרה לשנים של עבודות שיקום ונפתחה מחדש בשנת 2018. דפקו על עמוד והאזינו לצליל.

גבוה יותר, בפינה שקטה, ניצבת כנסייה ארמנית בעלת מוניטין יוצא דופן. פעם בשנה היא עורכת טקס שרבים מאמינים שמביא ריפוי, והתור בחוץ אינו רק ארמני. מוסלמים, יוונים ונוצרים סורים מחכים יחד בתור, לפעמים שעות. באופן רשמי הדתות שומרים על עצמן. באותו בוקר אחד המדרכה אינה מסכימה. יש מעיין מתחת לבניין, ולכן הקרקע כאן נחשבה קדושה הרבה לפני הכנסייה.

שניים או שלושה סמטאות בבאלאט צבועות בצבעים חזקים ומצולמות ללא הרף. תזהו אותם לפי מספר האנשים שעומדים באמצע הכביש ומחזיקים טלפון. הצבע חדש. הבתים שמתחתיו עשויים עץ ובנייה ישנים, רבים מהם עם קומבה, חלון עץ סגור שתלוי מעל הרחוב. פנו פינה אחת מהתצלומים ואותם בתים נראים לא צבועים, עם כביסה תלויה עליהם.

לכו אל החוף. קרן הזהב שימשה כנתיב מים תעשייתי במשך זמן רב, משובצת במספנות, בתי עיבוד עורות ומפעלים קטנים. עד אמצע המאה הקודמת היא הסריחה מספיק כדי לרוקן את הבניינים לאורכה. תוכנית פינוי וניקיון גדולה בשנות ה-80 וה-90 הסירה את התעשייה וחפרה את האדמה. הדגים חזרו. אנשים יושבים כיום על הגדה הזו בערב, דבר שהיה נראה לסבים וסבתותיהם כדבר מוזר לעשות.

סיימו על ספסל ליד תחנת המעבורת ותנו לשכונה לעשות את העבודה. מאחוריכם, על צלע גבעה אחת נמצאים בית ספר יווני, כנסייה ארמנית, שני בתי כנסת, כמה מסגדים וכנסייה בולגרית עשויה ברזל. אף אחד מהם לא נבנה עבור האנשים שחיים כאן היום. הם מטופלים בכל מקרה, באופן לא אחיד, על ידי מי שנשאר. המעבורת תגיע בזמנה. החתולים לא יזוזו בשבילה. תסתכלו עוד פעם אחת במעלה הגבעה לפני שאתם הולכים.