מנזר דיירולזאפארן

הכביש מטפס ומתרחק ממרדין והרעש מתדלדל במהירות. עד שתגיעו לשער תוכלו לשמוע ציקדות בעשב היבש ושום דבר אחר. הגבעות כאן הן סלע חשוף ושיחים נמוכים, זהובים חיוורים, כמעט ללא צל. החומות שלפניכם בנויות מאותה אבן, כך שממרחק הבניין נראה כמו חלק מהמדרון. הניחו יד על עמוד השער. הוא חם, חלק ומאובק.

כנסו לחצר והפרופורציות משתנות. הבניינים עומדים בגובה שתי קומות סביב מלבן פתוח, עם ארקדות, משקופים מגולפים וטרסת אבן רחבה הפונה אל המישור. יש עציצים. חתול חוצה. אם מתקיים טקס, ייתכן שתשמעו שירה מבפנים - נמוכה, לא חפוזה, בשפה שאינה טורקית, ערבית או כורדית. מה שאתם שומעים הוא צורה של ארמית.

זהו מנזר של הכנסייה האורתודוקסית הסורית, כנסייה נוצרית עתיקה של אזור זה שעדיין מתפללת בארמית, שפה הקשורה לזו המדוברת ברחבי המזרח הקרוב לפני אלפיים שנה. שמו הסורי מכבד את מור חנניו, בישוף שבנה מחדש את האתר במאה השמינית. נוצרים השתמשו בגבעה זו מאז המאה החמישית בערך. זהו אחד המנזרים העתיקים ביותר הפועלים ברציפות בכל מקום.

השם שרוב האנשים משתמשים בו, דירולזאפאראן, מגיע מערבית ופירושו מנזר הזעפרן. ישנם שני הסברים המוצעים כאן, ואף אחד מהם לא הוכח. האחד אומר שזעפרן עורבב בעבר בטיט במהלך הבנייה. השני אומר שכרכומים של זעפרן גדלו על המדרונות הללו. התבוננו באבן באור אחר הצהריים חזק ותראו מדוע השם דבק, לא משנה איזו גרסה נכונה - כל המתחם הופך לצהוב-כתום עמוק.

במשך תקופה ארוכה של ההיסטוריה שלו, זה היה המטה של כנסייה שלמה. משנת 1160 ועד 1932, פטריארך הכנסייה האורתודוקסית הסורית התגורר וניהל מחדרים אלה. מכתבים נשלחו מכאן לקהילות ברחבי המזרח התיכון, הודו ומאוחר יותר אירופה. בשנת 1932 עבר המושב לסוריה, וכיום הוא נמצא בדמשק. המנזר המשיך לפעול, אך הוא הפך ממרכז אדמיניסטרטיבי למשהו שקט יותר.

המדריך שלכם כמעט בוודאות ייקח אתכם תחילה מתחת לאדמה. מדרגות מובילות אל חדר נמוך ללא חלונות. התקרה עשויה מלוחות אבן גדולים מאוד המונחים זה לצד זה ומאובזרים ללא טיט. יש פתח קטן בקצה אחד שמאפשר כניסת קרן אור. המסורת המקומית גורסת שאנשים סגדו לשמש בחדר זה הרבה לפני שהמנזר היה קיים. בין אם זה כך ובין אם לאו, החדר בבירור עתיק יותר ממה שעומד מעליו.

בחזרה לגובה הקרקע, התבוננו בדלתות. כמה מהן עשויות עץ אגוז כבד, כהות מגיל ומהתנהגות, משובצות בטבעות ברזל ופאנלים מגולפים. דלת הכנסייה הראשית נמוכה מספיק כדי שרוב המבוגרים צריכים להרכין את ראשם כדי לעבור דרכה. זה מכוון בכנסיות עתיקות רבות. בתוך הכנסייה, שימו לב לכס האבן, למנורות התלויות, לווילון הרקום על פני המקדש ולקשת מעל המזבח החצובה ברצועה מעוטרת אחת.

לאורך קירות חדר אחד תראו שורה של גומחות חתומות באבן. אלה מכילות את שרידיהם של פטריארכים ובישופים שהובילו את הכנסייה מכאן. שמות ותאריכים חרוטים בלוחות הכיסוי בכתב סורי, אחד מתחת לשני, לאורך מאות שנים. זהו תיעוד קומפקטי של מוסד. עמדו בקצה אחד וקראו לאורך השורה - אתם מביטים בהנהגת כנסייה, משויכת לקיר.

הנה פרט שאנשים כמעט ולא מצפים לו. בשנת 1876 הובא למנזר זה מכונת דפוס, שנגררה במעלה אותה דרך שבה הלכתם. היא הדפיסה בסורית, ערבית וטורקית עות'מאנית, והפיקה ספרי ליטורגיה וטקסטים אחרים עבור קהילות ברחבי האזור. היא הייתה בין מכונות הדפוס הראשונות שפעלו בחלק זה של העולם. המכונה מוצגת, שחורה וכבדה, בחדר שבו נמצאים גם ספרים ישנים וגושי דפוס.

המאה העשרים הייתה קשה לקהילה הסורית באזור זה. מספרם ירד בחדות במהלך ואחרי מלחמת העולם הראשונה, ומאוחר יותר משפחות רבות היגרו לאירופה מסיבות כלכליות ומטעמי ביטחון. כפרים שבעבר דוברו סורית התרוקנו. בשנים האחרונות חזרו כמה משפחות ושיפצו בתים באזור הכפרי שמסביב. הקהילה כאן קטנה, אך היא אינה תערוכה במוזיאון, והכנסייה נותרה בשימוש.

כיום גרים במנזר קומץ אנשי דת וצוות, יחד עם תלמידים שבאים ללמוד את השפה הסורית ואת המזמורים. מבקרים יתקבלו בברכה, ומדריך בדרך כלל ילווה אתכם בקבוצה. כסו את כתפיכם וברכיכם. אם אתם פוגשים טקס, חכו מאחור במקום לחצות את הקומה. צילומים בדרך כלל בסדר בחצר, אך שאלו לפני שאתם מצלמים אנשים או את המקדש.

לפני שאתם נוסעים חזרה, לכו לקצה הטרסה בצד החיצוני. המישור נפתח למטה ומתפתח דרומה, שטוח וחיוור, עם אבק תלוי מעליו בקיץ. מאחוריכם הבניינים שקטים מלבד דלת איפשהו. יש כאן מעט מאוד שיסיח את דעתכם - אין תנועה, אין שלטים, אין מוזיקה. אנשים עמדו על המדף הזה והביטו באותו נוף במשך זמן רב מאוד, ועכשיו, לכמה דקות, גם אתם.